הצמיד המוזר שסוף סוף עשה משהו לימים הכבדים בטיול, אחרי שש שנים שוויתרתי מראש

אני בן 70, וטסתי שש שנים עם רשימה שקטה בראש של הימים שאני מוותר עליהם. יש סיבה אחת שאף אחד לא סיפר לי, ובגללה שום דבר ממה שניסיתי לא באמת עזר.

ביום השלישי של הטיול ברודוס אמרתי לרות שאני נשאר במלון לקרוא עיתון. בלובי של המלון ההוא לא היה אפילו עיתון אחד בעברית. ישבתי שם מתשע וחצי בבוקר עד שתיים אחר הצהריים, על כורסה חומה ליד המעלית, עם טלפון שהסוללה שלו נגמרה באחת עשרה וחצי.

בשתיים ורבע ירדה במעלית אישה ישראלית מהקומה השנייה ושאלה אותי אם אני מחכה למישהו.

אמרתי לה שאני מחכה לאשתי.

לא חיכיתי לאשתי. רות הייתה בעיר העתיקה עם זוג מחיפה שהכרנו בארוחת הבוקר, והיא ידעה בדיוק איפה אני יושב ולמה. את הטיול הזה קנו לנו הילדים ליום הנישואים ה-45.

קוראים לי גדעון. כולם קוראים לי גידי.

אני בן 70 וגר בנתניה 31 שנה.

הייתי מנהל עבודה באתרי בנייה 38 שנה, ופרשתי בגיל 66. אשתי רות בת 68, הייתה גננת בגן עירוני, ועד היום היא קמה בשש בלי שעון מעורר.

יש לנו שלושה ילדים ושבעה נכדים.

ואנחנו אנשים שאוהבים לטייל. זאת אומרת, אהבנו.

בשש השנים האחרונות, מכל טיול שיצאנו אליו, החזרתי הביתה בערך חצי ממנו.

מה באמת קורה שם, בלי לייפות

לפני שאני ממשיך אני חייב להגיד דבר אחד שלא נעים, כי בלעדיו זה לא הוגן. אף פעם לא אמרתי לאף אחד מהם את האמת.

המצאתי תירוצים. אמרתי שאני לא אוהב ערים עתיקות. אמרתי שראיתי מספיק כנסיות בחיים שלי. פעם אחת אמרתי שאני מחכה לטלפון מהקבלן, בשבת, ביוון.

וזה נראה ככה.

היום הראשון תמיד בסדר. תמיד. יורדים מהמטוס, הולכים המון, ואני זה שאומר בואו נלך עוד קצת. בערב אני מרגיש קצת ברגליים ואומר לעצמי שזאת הטיסה.

היום השני כבר מתחיל אחרת.

• בבוקר אני יושב על קצה המיטה בין עשרים לעשרים וחמש דקות לפני שאני קם. זה לא כאב, אני רוצה שזה יהיה ברור. זאת נוקשות. הידיים כמו עץ והברכיים לא בטוחות.
• הקרסוליים מלאים. בסוף יום של הליכה הגרב משאירה חריץ עמוק שנשאר שם עוד חצי שעה אחרי שהורדתי אותה.
• האצבעות. אני פותח וסוגר אגרוף בערך שלושים פעם על קצה המיטה עד שהן מתחילות לזוז. בגלל זה אני לוקח לטיולים רק חולצות בלי כפתורים.

ביום השלישי אני כבר לא מתאפס בכלל, ואז אני יושב בלובי.

מה שניסיתי לפני זה, לפי הסדר.

מדרסים אישיים ב-940 שקל, שעזרו בערך שלושה שבועות.

משחה מבית מרקחת כמעט שנתיים, 60 שקל לצינור.

קולגן באבקה, שלושה חודשים, כי הבת שלי קראה על זה. ובריכה פעמיים בשבוע במשך שנה. זה הכי עזר, וגם זה עשה בדיוק כלום לבוקר שאחרי.

בשלב מסוים פשוט הפסקתי לחפש.

אמרתי לעצמי שאני בן 70, שככה זה, ושצריך להוריד ציפיות.

השיחה בתור בבית המרקחת

מה ששינה את זה לא קרה אצל רופא.

זה קרה בבית מרקחת בקניון בנתניה, בתור, ביום חמישי בערב. עמדתי שם עם מרשם של רות, ובלי לשים לב פתחתי וסגרתי את האגרוף, כמו שאני עושה כל בוקר בלי לחשוב.

הרוקח מאחורי הדלפק, גבר בערך בן 65 עם משקפיים על הראש, הסתכל עליי בזמן שהוא הקליד. קוראים לו אלי. הוא רוקח שם 30 שנה, אני קונה שם 20 שנה, ואף פעם לא דיברנו על שום דבר חוץ ממרשמים.

הוא אמר לי: תגיד, אתה אוכל בסדר?

אמרתי לו שאני אוכל מצוין. רות מבשלת, יש ירקות, יש דגים, ואני לא נוגע במתוק כבר שנים. הוא הוריד את המשקפיים לרגע ואמר לי משפט שאני עוד שומע.

אמרתי לו שאני לא מבין מה זה אומר.

הוא אמר: אתה יודע כמה אנשים בגיל שלך עוברים פה ביום? כולם אוכלים בסדר. כולם קונים אצלי בדיוק את אותם דברים. ואף אחד מהם לא נהיה יותר טוב.

ואז הוא אמר את המילה נחושת בפעם הראשונה, ואני בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה בגוף. אני אספר את זה בדיוק כמו שהוא הסביר לי.

הסיבה ששום דבר ממה שעשיתי לא באמת עזר

נחושת היא מינרל שהגוף חייב.

הוא צריך אותה בשביל רקמת החיבור, בשביל הגידים, בשביל המפרקים ובשביל כלי הדם הקטנים. בלי נחושת הרקמה מאבדת גמישות, והצנרת הקטנה בקצוות נהיית פחות פתוחה.

עד גיל חמישים בערך זה עובד לבד ואף אחד לא חושב על זה. אוכלים, הגוף לוקח מה שהוא צריך, וזהו.

ואז קורה משהו שאף אחד לא סיפר לי.

בסביבות גיל חמישים חומצת הקיבה יורדת. המעי סופג פחות. וכמעט כל הנחושת שנכנסת דרך הפה פשוט עוברת דרך הגוף וממשיכה החוצה. לכן אפשר לאכול נקי, לקחת מולטי ויטמין, לקנות תוספים בבית מרקחת, ועדיין להיות בחוסר.

זה לא עניין של מה שנכנס לצלחת. זה עניין של מה שהגוף עוד מסוגל לקחת ממנה.

וזה מסביר בדיוק את מה שקורה לי בטיול.

יום ראשון אני מתחיל מאפס, אז אני בסדר.

יום שני אני מתחיל עם מה שנשאר מאתמול, אז אני חצי. יום שלישי אני מתחיל עם אתמול ושלשום ביחד, ואז אני יושב בלובי ואומר לאשתי שאני קורא עיתון.

שאלתי אותו אם יש כדור.

הוא אמר לי שכדור עובר דרך אותה קיבה בדיוק, וזאת הבעיה מלכתחילה. ואז הוא אמר שיש דרך אחת שעוקפת את הקיבה לגמרי.

העור.

למה דווקא פרק כף היד, ולמה בכלל צריך מגנטים

פרק כף היד הוא המקום בגוף שבו כלי הדם עוברים הכי קרוב לפני העור, בלי שריר ובלי שומן שמפרידים. זאת הסיבה שמודדים שם דופק, וזאת בדיוק הסיבה ששמים שם את הצמיד.

נחושת אדומה טהורה שנוגעת בעור באזור הזה נכנסת פנימה, עולה על הדם, ומשם מגיעה לכל מקום בגוף. גם לברכיים וגם לכפות הרגליים. שאלתי את אלי למה בכלל צריך מגנטים אם הנחושת עושה את העבודה.

הוא אמר לי: כי נחושת לבד לא נכנסת.

שלוש שורות המגנטים יושבות על הצד הפנימי של הצמיד, על העור, בדיוק מעל המקום שבו כלי הדם עוברים. שם הן פותחות את הזרימה, ובדיוק שם הנחושת נכנסת פנימה.

בלי זה, גם נחושת אמיתית נשארת בחוץ, והצמיד הוא תכשיט. ואז הוא אמר לי את המשפט שבגללו לא קניתי בסוף מדוכן בשוק. הוא אמר: זה עובד רק אם המגנטים ניאודימיום אמיתיים, רק אם הם בצד הפנימי על העור, ורק אם יש כמה שורות. מה שמוכרים בדוכנים זה כפתורי ברזל מודבקים בחוץ, שנופלים אחרי חודש.

וגם צמיד מצופה או מסגסוגת זולה לא עושה כלום, כי אין שם ממה להיספג.

איך אפשר לדעת אם זה בכלל רלוונטי

אלי אמר לי גם שזה לא מתאים לכולם, ואלה שני הטורים שהוא סימן לי על גב הפתק.

אני אומר את זה בלי לרכך.

אם רוב מה שמתאים נמצא בטור השמאלי, זה כנראה לא הפתרון, ועדיף לחסוך את הכסף מאשר להתאכזב. אם רוב מה שמתאים נמצא בטור הימני, שווה להמשיך לקרוא.

מה עצר אותי, ומה בסוף הזיז אותי

לא הזמנתי באותו ערב.

ישבתי ערב שלם מול המחשב במטבח, אחרי שרות הלכה לישון.

קבוצות פייסבוק, פורומים, סרטונים.

חצי מהאנשים כתבו שזאת אמונה תפלה של סבתות ושמי שקונה משלם על אוויר.

החצי השני סיפר סיפורים שקשה להתעלם מהם.

ומה שעצר אותי בסוף היו דווקא הספקנים.

למה לקחתי דווקא את Healix ולא צמיד מהשוק

השוויתי בין כמה דברים לפני שהזמנתי, ואלה ארבעת הדברים שהכריעו אצלי.

• נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, מלאה עד הפנים. לא מצופה ולא סגסוגת. יש תעודת טוהר, ואפשר לבקש ולראות אותה.
• שלוש שורות מגנטים ניאודימיום בצד הפנימי, על העור. לא מגנט אחד מודבק בחוץ בשביל שיהיה כתוב.
• 60 יום ניסיון עם החזר כספי מלא, גם אחרי שענדתי אותו כל יום.
• משלוח חינם, מחסן בארץ, ובן אדם שעונה בטלפון כשמתקשרים.

היומן שלי, בלי לקשט

זה לא כדור. הנה מה שקורה ומתי

• שבוע 1. הגוף מתחיל לספוג. רוב האנשים לא מרגישים שום דבר, וזה נורמלי לגמרי.
• שבועות 2 עד 3. הסימן הראשון הוא בדרך כלל הבוקר. הוא מתקצר קצת, ובקושי שמים לב.
• שבועות 4 עד 6. כאן רוב האנשים מדווחים על השינוי שאפשר לשים עליו את האצבע. אצלי זאת הייתה הקימה מהכיסא.
• שבועות 6 עד 8. יום שלם על הרגליים, בלי לשלם על זה למחרת בבוקר.

בגלל זה נתנו 60 יום ולא 14. בשבועיים אי אפשר לדעת שום דבר.

ומי שמצפה להרגיש משהו ביום השלישי יתאכזב, ובצדק.

מה אנשים אחרים מספרים

כמה זה עולה ומה מקבלים

צמיד בודד 249.90 שקל.

זוג 399.90 שקל, וזה מה שרוב האנשים לוקחים. אחד לכל יד, או אחד למישהו קרוב.

לו ולה 329.90 שקל.

משלוח חינם.

60 יום ניסיון. עונדים כל יום, ואם לא קרה שום דבר מודיעים ומקבלים את כל הכסף בחזרה.

תעודת טוהר על הנחושת, זמינה לכל מי שמבקש.

שאלות שחוזרות

שני מסלולים קדימה

בשני המסלולים עוברת חצי שנה. ההבדל היחיד הוא איפה תהיה בסוף שלה.

עדכון

המחסן נמצא בארץ והמשלוחים מגיעים תוך כמה ימים.

המידה והצבע הפופולריים נגמרים מהר, ולפעמים לוקח שבועיים עד שהם חוזרים למלאי.

תגובות

המידע בכתבה הזאת אינו ייעוץ רפואי.

התוצאות אישיות ומשתנות מאדם לאדם.

מי שנוטל תרופות או מתמודד עם מצב רפואי מתמשך מתבקש להתייעץ עם הרופא שלו לפני השימוש.