הצמיד המוזר שסוף סוף עשה משהו לרגליים שלי, אחרי שנתיים שהנעל לא נכנסה בערב

בדיקות הדם היו תקינות, הלב תקין, הכליות תקינות. אמרו לי להפחית מלח ולהרים רגליים בערב, וזה כל מה שקיבלתי

בחתונה של האחיינית שלי הורדתי את הנעל מתחת לשולחן בעשר בערב, ובחצות היא כבר לא נכנסה בחזרה.

ניסיתי ארבע דקות. בשקט, מתחת למפה, בלי שאף אחד יראה. בסוף יצאתי מהאולם עם גרב אחד ועם הנעל ביד, ואמרתי לאשתי שנשפכו עליי מים.

קוראים לי ראובן, אני בן 58, ספר גברים בפתח תקווה כבר 34 שנה. אני לא יושב על הכיסא, הכיסא הוא של הלקוח. אני עומד משמונה וחצי בבוקר עד שבע וחצי בערב, על שני מטר וחצי של קרמיקה.

שנתיים שבהן החיים שלי התכווצו בלי שהחלטתי על זה

משלוש אחר הצהריים הרגליים שלי מתחילות להתמלא. זאת המילה הכי מדויקת שיש לי. לא כואב, מתמלא. כאילו מישהו פותח ברז קטן בברך ומוריד אותו לאט לקרסול. בשבע אני כבר מוריד נעליים באוטו לפני שאני מתניע.

והדבר שהכי שנאתי הוא החריץ של הגרב. פעם הוא היה נעלם אחרי עשר דקות. בשנתיים האלה הורדתי גרב בשמונה בערב וראיתי תעלה עמוקה, לבנה בפנים, שנשארה עד הבוקר. לחצתי פעם עם האגודל על העצם ליד הקרסול והרמתי, ונשארה שם גומה. ספרתי אחת, שתיים, שלוש, ורק אז היא התיישרה. זה היה הרגע שהבנתי שאני לא סתם עייף.

רופא המשפחה שלח לבדיקות. דם בסדר, לב בסדר, כליות בסדר. הוא אמר לי שאני עומד אחת עשרה שעות ביום בגיל 58, שאפחית מלח ואשים רגליים למעלה בערב. זה כל מה שקיבלתי, וזה מה שעשיתי שנה שלמה.

• הפסקתי לשים מלח על הסלט
• הדום פלסטיק מול הספה, 79 שקל
• גרבי לחץ דרגה 2, 180 שקל. לבשתי אותם תשעה ימים, שבע דקות להכניס אותם בשש בבוקר
• ג'ל קירור מבית מרקחת, 89 שקל. חמש דקות של קור וזהו
• נעליים חצי מספר יותר גדול, וזה הדבר שהכי מעצבן אותי בדיעבד

בערב הפסקתי לשבת עם אשתי בסלון. אני שוכב על הספה עם הרגליים על המשענת, היא יושבת בכורסה, ואנחנו מדברים לתקרה. הפסקתי לרדת עם החברים לים, כי אני לא מוכן שיראו לי את הקרסוליים. ואז הנכד בן הארבע שאל אותי למה הרגליים שלי שמנות, וקמתי למטבח כדי שהוא לא יראה לי את הפנים.

השיחה במספרה ששינתה לי את הראש

יש לי לקוח בשם יהושע, בן 79, שמגיע אליי כל שישה שבועות כבר תשע שנים. הוא היה מלצר ראשי במלון בטבריה ארבעים ואחת שנה, ועולה אליי שלוש מדרגות בכניסה בלי להחזיק במעקה. לקוחות בני 65 מחזיקים לי במעקה. הוא לא.

יום אחד שטפתי לו את הראש באגן. כששוטפים למישהו את הראש שתי הידיים שלו נחות על הבטן, בדיוק מול העיניים, וראיתי צמיד נחושת כהה עם מגנטים בפנים. ראיתי אותו עשרות פעמים ואף פעם לא שאלתי. הפעם שאלתי, כי רגל שמאל שלי כבר צעקה.

הוא אמר: נחושת. אני שם אותה 21 שנה. שאלתי אם זה עוזר למשהו, והוא אמר: זה עוזר לי לעלות לך במדרגות בלי להחזיק במעקה. וזהו. שילם, אמר תודה, יצא. עברו שישה שבועות והוא חזר, והפעם אני התחלתי. הוא שאל כמה שעות אני עומד ביום, אמרתי אחת עשרה, והוא אמר: תפשיל את המכנסיים. היה שם חריץ מהגרב בארבע אחר הצהריים, כאילו קשרו לי חוט סביב הרגל. הוא הסתכל שתי שניות ואמר שהוא מכיר את זה ארבעים שנה, כי גם הוא עמד.

ואז הוא סיפר לי על המלון. היה להם מיכל מים על הגג ומשאבה במרתף. המים יורדים לבד, ובשביל להעלות אותם לגג צריך משאבה וצינורות שלמים. והוא אמר שהגוף בדיוק אותו דבר. הדם יורד לרגליים לבד כל היום, כי ככה עובדת הכבידה, ובשביל להעלות אותו בחזרה אין משאבה ברגליים. מה שיש זה צינורות שיודעים להיסגר ולהיפתח לבד ולדחוף את הדם למעלה, שלב אחרי שלב.

ואז אמר שזה בדיוק החריץ שאני רואה בגרב. הנוזל יוצא מהצינור אל הרקמה מסביב, וזה מה שרואים בערב. שאלתי מה עושים עם זה, והוא אמר לי משהו שלא ידעתי. הדפנות של הצינורות האלה עשויות מסיב גמיש שהגוף מייצר בעצמו ומחליף כל הזמן. יש לו מכונה קטנה שמייצרת אותו, והיא לא עובדת בלי נחושת. בלי נחושת היא עומדת, ומה שיש נשאר ישן ומתקשה עוד קצת בכל שנה.

הסיבה שכלום לא עבד, ואף אחד לא הזכיר אותה

אמרתי לו שאני אקנה ויטמינים בסופר. הוא צחק עליי בקול באמצע התספורת. הוא אמר שמגיל חמישים בערך חומצת הקיבה יורדת והמעי סופג פחות, וכמעט כל הנחושת שאוכלים עוברת דרך הגוף ויוצאת. לא משנה כמה נקי אוכלים ואיזו צנצנת עומדת על השיש. זה נכנס ויוצא.

ואז הוא אמר את הדבר שסידר לי את זה בראש. יש דרך אחת שעוקפת את הקיבה לגמרי. העור.

למה דווקא על פרק כף היד, ולמה יש שם מגנטים

פרק כף היד הוא המקום בגוף שבו כלי הדם עוברים הכי קרוב לפני העור. בגלל זה מודדים שם דופק, ולא בקרסול ולא בשוק. נחושת אדומה טהורה שנוגעת בעור באזור הזה עוברת פנימה לאט, לאורך כל היום, בלי לעבור בקיבה בכלל.

אבל מגע לבד לא מספיק, וזה החלק שלקח לי הכי הרבה זמן להבין. נחושת עוברת מהעור פנימה רק כשהדם בנקודת המגע זז מספיק מהר כדי לקחת אותה משם. אם הזרימה באזור הזה איטית, הנחושת נשארת יושבת על העור ולא הולכת לשום מקום.

בשביל זה נמצאות שם שלוש שורות המגנטים. הם לא קישוט ולא קמע. הם יושבים על הצד הפנימי של הצמיד, בדיוק מעל העורק, ומגבירים את הזרימה בנקודה אחת קטנה, בדיוק במקום שבו הנחושת נוגעת בעור. המגנטים לא מטפלים ברגליים ולא בקרסול. התפקיד שלהם הוא לפתוח את הדלת. בלי מגנטים אין ספיגה, ונשארת חתיכת מתכת יפה על היד.

וזאת בדיוק הסיבה שצמיד נחושת בעשרים שקל מדוכן בשוק לא עושה כלום. אין בו מגנטים אמיתיים, ובדרך כלל גם לא נחושת אמיתית, רק ציפוי דק על אבץ שיורד אחרי כמה חודשים. מציפוי אין ממה להיספג.

השאלה הראשונה ששאלתי את יהושע היא בדיוק השאלה שכל אחד שואל. אמרתי לו: הצינורות שהתקשו נמצאים ברגליים שלי, לא ביד. מה הקשר. הוא חייך ואמר שהחומר שמתקן את הצינור לא נוסע בצינור נפרד, הוא נוסע בתוך המים עצמם. הנחושת עוברת מהעור לדם, והדם עובר בכל וריד בגוף, גם באלה שבשוק ובקרסול, ומגיע לדופן מבפנים. כשאני שם מלח בסיר אני לא מפזר אותו על כל חתיכה בנפרד. אני שם אותו במים, והמים לוקחים אותו לכל מה שבפנים. זאת לא משחה שמורחים איפה שכואב.

איך ידעתי אם הנפיחות שלי מהסוג שמגיב

אני לא רופא ואני לא מאבחן פה אף אחד, אני רק מספר מה ראיתי אצלי ואצל אנשים שדיברתי איתם. מי שרוב הסימנים אצלו בטור השמאלי, שילך לרופא ומהר. מי שרוב הסימנים אצלו בטור הימני, שווה לו להמשיך לקרוא.

מה שעצר אותי היו דווקא הספקנים

יצאתי מהשיחה ההיא ספקן. אני לא מאמין בקמעות ולא בחוטים אדומים. ישבתי ערב שלם וחיפשתי, וחצי מהאנשים כתבו שזאת אמונה תפלה של סבתות. החצי השני סיפר סיפורים שקשה להתעלם מהם.

מה שעצר אותי היה דווקא הצד הראשון. גם מי שכתב שזה פלצבו הוסיף שהוא ממשיך לענוד. אחרי שנתיים שכלום לא עזר אמרתי לעצמי: אז שיהיה פלצבו. עדיף פלצבו על עוד שנה כמו שהייתי.

למה לקחתי דווקא את Healix ולא צמיד מהשוק

השוויתי בין כמה דברים לפני שקניתי, וארבעה דברים הכריעו.

• נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, לא מצופה ולא סגסוגת. יש תעודת טוהר בקופסה ואפשר לבקש לראות אותה
• שלוש שורות מגנטים מניאודימיום בצד הפנימי, ולא כפתורי ברזל מודבקים שנופלים אחרי חודש
• שישים יום ניסיון עם החזר כספי מלא, גם אחרי שענדתי אותו כל יום
• משלוח חינם מהמחסן בישראל, ויש עם מי לדבר בטלפון

הזמנתי בחצות, כשהרגליים שלי היו על משענת הספה בפעם החמש מאות. לקחתי זוג, אחד לי ואחד לאשתי, שגם עומדת כל היום בקבלה בקופת חולים.

היומן שלי, לפי סרט התפירה של אשתי

אני לא אספר שקמתי בוקר אחד ונהייתי בן 30. אני עדיין עומד אחת עשרה שעות ביום ומרגיש את זה בערב. היקף הקרסול שלי בערב עומד היום על 27.5, ובבוקר על 26.5 כמו תמיד. מה שנגמר זה החלק שבו הגוף מודיע לי כל ערב שאני זקן.

זה לא כדור. הנה מה שקורה ומתי

• שבוע 1. הגוף מתחיל לספוג. רוב האנשים לא מרגישים שום דבר, וזה נורמלי לגמרי
• שבועות 2 עד 3. הסימן הראשון הוא בדרך כלל שהחריץ של הגרב שטוח יותר בערב
• שבועות 4 עד 6. כאן רוב האנשים מדווחים על השינוי שאפשר לשים עליו את האצבע
• שבועות 6 עד 8. הדברים שירדו מהרשימה בשקט מתחילים לחזור אליה אחד אחד

בגלל זה נתנו שישים יום ולא ארבעה עשר. בשבועיים אי אפשר לדעת.

מה אנשים אחרים סיפרו

שאלות שחוזרות

שני מסלולים קדימה

מסלול ראשון. לסגור את הדף עכשיו. מחר בשבע בערב החריץ יהיה אותו דבר, והנעליים יירדו באוטו כמו תמיד. אף פעם לא מפסיקים לרדת לים ביום אחד. אומרים פעם אחת שעייפים מהעבודה, ואחרי חצי שנה כבר לא מציעים.

מסלול שני. להזמין היום. תוך כמה ימים הצמיד על היד. בשבועיים הראשונים כנראה לא יקרה כלום. אחרי חודש כבר אפשר לדעת אם זה עובד או לא, ואם לא, מחזירים ומקבלים את הכסף.

עדכון קטן. המחסן בישראל והמשלוחים מגיעים תוך כמה ימים, אבל המידות הפופולריות נגמרות מהר ולפעמים לוקח שבועיים עד שהן חוזרות.

המידע בכתבה הזאת אינו ייעוץ רפואי. התוצאות אישיות ומשתנות מאדם לאדם. מי שנוטל תרופות או מתמודד עם מצב רפואי מתמשך מתבקש להתייעץ עם הרופא שלו לפני שהוא מתחיל.