הצמיד המוזר שסוף סוף עשה משהו לכתף שלי, אחרי שנתיים שבהן הזרוע לא עלתה

אורתופד אמר לי שזה עובר לבד תוך שנה עד שלוש. אף אחד לא סיפר לי מה קורה לכתף בזמן שמחכים, ולמה היא כמעט אף פעם לא חוזרת לגמרי

נתקעתי בתוך חולצה בחדר מדידה בקניון, עם שתי הידיים באוויר, ארבע דקות.

בסוף פתחתי את הווילון קצת וקראתי לאשתי שתיכנס ותוריד לי אותה. היא נכנסה, משכה את החולצה למעלה, ולא אמרה מילה.

באוטו היא שאלה אותי מתי זה התחיל. אמרתי לה שהחולצה צרה בכתפיים. זה לא היה בגלל החולצה.

קוראים לי גדי, אני בן 56, חשמלאי בבאר שבע. זה מקצוע שעובדים בו הרבה עם הידיים מעל הראש, ועשיתי את זה שלושים שנה בלי לחשוב על זה אפילו פעם אחת.

שנתיים שבהן ויתרתי על דברים בשקט והמצאתי לזה סיבות

זה התחיל בכאב עמום בכתף ימין בלילה. חשבתי שישנתי עקום. אחרי כמה חודשים כבר לא הסתובבתי על ימין בכלל, והזרוע פשוט הפסיקה לעלות. לא ביום אחד. סנטימטר בחודש, ואף אחד לא סופר סנטימטרים.

חגורת בטיחות התחלתי למשוך ביד שמאל דרך החזה. למדף העליון במטבח קראתי לאשתי. בעבודה העברתי את הסולם לשוליה שלי ואמרתי לו בקול שזה בשביל שילמד. את הנכד בן השנתיים התחלתי להרים ביד אחת מהצד, כמו שמרימים שק. הוא לא שם לב. אשתי כן.

האורתופד הרים לי את היד, סובב אותה החוצה, ואמר: קפסוליטיס אדהזיבה, בעברית כתף קפואה. הקפסולה שעוטפת את המפרק מתכווצת ומתקשה, והזרוע עוצרת במקום שהיא עוצרת. הוא אמר שזה עובר לבד, תוך שנה עד שלוש, ושבינתיים חשוב מאוד לא להפסיק להזיז.

הנה מה שניסיתי, עם המספרים, כי מספרים אומרים יותר ממילים.

• ארבעה עשר טיפולי פיזיותרפיה, בערך 1,800 שקל מהכיס
• שתי זריקות קורטיזון. הראשונה נתנה שלושה שבועות טובים, השנייה נתנה שבוע
• מכשיר טנס מאתר סיני, 390 שקל. עזר בזמן שהוא דלוק, כיביתי וזה חזר
• שמן אמו, שני בקבוקים, 260 שקל
• תרגילי מטוטלת מול הקיר, כל ערב, שמונה חודשים ברצף

בערך 6,400 שקל, והזרוע נעצרה פחות או יותר באותו מקום. בשלב מסוים אמרתי לעצמי את המשפט שכולם אומרים בגיל הזה. בסדר, זה מה שיש, צריך ללמוד לחיות עם זה.

השיחה בבריכה ששינתה לי את הראש

הפיזיותרפיסטית שלחה אותי להידרותרפיה, כלומר פיזיותרפיה בתוך בריכה. נרשמתי לבריכה בבאר שבע, פעמיים בשבוע בשבע וחצי בבוקר, ובשעה הזאת הייתי שם הצעיר מכולם בעשרים שנה.

שם פגשתי את שאול. הוא בן 71, היה מאמן שחייה ארבעים שנה, ושוחה 1,500 מטר כל בוקר בסיבוב כתף מלא. שמתי לב אליו בשבוע הראשון, ולא בגלל השחייה. כשהוא יצא מהמים ראיתי לו על היד צמיד כהה שנראה כמו משהו שיוצא ממנוע ולא כמו תכשיט. אני חשמלאי, אני מזהה נחושת מטווח של שלושה מטר.

לקח לי שלושה שבועות לשאול אותו על זה, והוא בכלל לא ענה לי על הצמיד. הוא שאל אותי כמה זמן לוקח לבריכה להתקלקל אם מכבים לה את המשאבה. אמרתי שאין לי מושג. הוא אמר: ארבעה ימים בקיץ. וזה לא בגלל לכלוך. כל עוד המים זזים הכל עובר דרך המסנן ונשאר צלול. ברגע שהמים מפסיקים לזוז, מה שבפנים נשאר בפנים.

ואז הוא הסביר לי משהו שאף רופא לא טרח להגיד לי. הכתף היא המפרק היחיד בגוף שפשוט תלוי באוויר. היא לא יושבת על שום עצם, והיא הכי רחוקה מהלב מכל המפרקים הגדולים. לכן הדם מגיע לשם הכי לאט, והדבר היחיד שמזרים לשם דם באמת זאת תנועה. הרופא ביקש ממני לא להפסיק להזיז, והוא צדק. הבעיה היא שהוא ביקש בדיוק את הדבר שכבר לא הייתי מסוגל לעשות. אני לא מזיז כי כואב, וזה שאני לא מזיז מייבש את הקפסולה עוד יותר, ואז כואב יותר, אז אני מזיז פחות.

הסיבה שכלום לא עבד, ואף אחד לא הזכיר אותה

שאלתי אותו איפה הנחושת נכנסת לסיפור. הוא אמר שנחושת היא מינרל שהגוף צריך בשביל רקמת חיבור, גידים, קפסולות של מפרקים וכלי דם. בלי מספיק נחושת הרקמה הרכה מפסיקה להימתח ולחזור, והיא מתקשה במקום.

אמרתי לו: אז אני אוכל נחושת. הוא צחק ואמר שזה בדיוק העניין. מגיל חמישים בערך חומצת הקיבה יורדת והמעי סופג פחות, וכמעט כל הנחושת שאוכלים עוברת דרך הגוף ויוצאת. לא משנה כמה בריא אוכלים ולא משנה כמה צנצנות ויטמינים עומדות על השיש. זה לא נעצר ביום אחד, זה פשוט נהיה כל שנה קצת פחות.

ואז הוא אמר את הדבר שסידר לי את זה בראש. יש דרך אחת שעוקפת את הקיבה לגמרי. העור.

למה דווקא על פרק כף היד, ולמה יש שם מגנטים

פרק כף היד הוא המקום בגוף שבו כלי הדם עוברים הכי קרוב לפני העור. בגלל זה מודדים שם דופק, ולא בכתף ולא בברך. נחושת אדומה טהורה שנוגעת בעור באזור הזה עוברת פנימה לאט, לאורך כל היום, בלי לעבור בקיבה בכלל.

אבל מגע לבד לא מספיק, וזה החלק שלקח לי הכי הרבה זמן להבין. נחושת עוברת מהעור פנימה רק כשהדם בנקודת המגע זז מספיק מהר כדי לקחת אותה משם. אם הזרימה באזור הזה איטית, הנחושת נשארת יושבת על העור ולא הולכת לשום מקום.

בשביל זה נמצאות שם שלוש שורות המגנטים. הן לא קישוט ולא קמע. הן יושבות על הצד הפנימי של הצמיד, בדיוק מעל העורק, ומגבירות את הזרימה בנקודה אחת קטנה, בדיוק במקום שבו הנחושת נוגעת בעור. המגנטים לא מטפלים בכתף ולא בברך. התפקיד שלהם הוא לפתוח את הדלת. בלי מגנטים אין ספיגה, ונשארת חתיכת מתכת יפה על היד.

וזאת בדיוק הסיבה שצמיד נחושת בעשרים שקל מדוכן בשוק לא עושה כלום. אין בו מגנטים אמיתיים, ובדרך כלל אין בו גם נחושת אמיתית, רק ציפוי דק על אבץ שיורד אחרי כמה חודשים. מציפוי אין ממה להיספג.

השאלה הראשונה ששאלתי את שאול הייתה בדיוק השאלה שכל אחד שואל. אמרתי לו: הצמיד יושב על פרק היד, והכתף שלי נמצאת חצי מטר משם. מה הקשר. הוא אמר לי משפט שאני חוזר עליו מאז לכל מי ששואל אותי. כשכואב לך הראש אתה בולע כדור. אתה לא מנסה להכניס אותו מהראש פנימה. הכדור נכנס לדם, והדם מביא אותו לאן שצריך. פה זה אותו דבר בדיוק, רק שהכניסה היא דרך העור ולא דרך הקיבה, כי הקיבה כבר לא עושה את העבודה. הנחושת לא נשארת מתחת לצמיד. היא עוברת מהעור לדם, ומהדם היא מגיעה לכל מקום שהגוף מתחזק בו רקמה, כולל הקפסולה של הכתף.

איך ידעתי אם הכתף שלי מהסוג שמגיב

אני לא רופא ואני לא מאבחן פה אף אחד, אני רק מספר מה ראיתי אצלי ואצל אנשים שדיברתי איתם. מי שרוב הסימנים אצלו בטור השמאלי, עדיף שיחסוך את הכסף וילך לרופא. מי שרוב הסימנים אצלו בטור הימני, שווה לו להמשיך לקרוא.

מה שעצר אותי היו דווקא הספקנים

ישבתי ערב שלם מול המחשב. חצי מהאנשים כתבו שזאת אמונה תפלה של סבתות. החצי השני סיפר סיפורים שקשה להתעלם מהם.

מה שעצר אותי היה דווקא הצד הראשון. גם מי שכתב שזה פלצבו הוסיף בסוף התגובה שהוא ממשיך לענוד. אחרי שנתיים שכלום לא עזר, אמרתי לעצמי: אז שיהיה פלצבו. עדיף פלצבו על עוד שנה כמו שהייתי.

למה לקחתי דווקא את Healix ולא צמיד מהשוק

השוויתי בין כמה דברים לפני שקניתי, וארבעה דברים הכריעו.

• נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, לא מצופה ולא סגסוגת. יש תעודת טוהר בקופסה ואפשר לבקש לראות אותה
• שלוש שורות מגנטים מניאודימיום בצד הפנימי, ולא מגנט בודד לראווה
• שישים יום ניסיון עם החזר כספי מלא, גם אחרי שענדתי אותו כל יום
• משלוח חינם מהמחסן בישראל, ויש עם מי לדבר בטלפון

הזמנתי באותו ערב, ולקחתי זוג, כי ההפרש בין אחד לשניים קטן ממה שחשבתי, ולאשתי האצבעות נתפסות בבוקר כבר שנתיים והיא לא מדברת על זה.

היומן שלי, לפי הקווים על המשקוף

שאול אמר לי לא למדוד את זה בהרגשה, כי ההרגשה משקרת בשני הכיוונים. אמר לי לעמוד עם הצד ליד המשקוף, להרים את היד הכי גבוה שהיא הולכת בלי לרמות עם הגוף, ולסמן בעיפרון. פעם בשבוע, אותו משקוף, אותה שעה. הקו לא יודע לשקר.

זה לא כדור. הנה מה שקורה ומתי

• שבוע 1. הגוף מתחיל לספוג. רוב האנשים לא מרגישים שום דבר, וזה נורמלי לגמרי
• שבועות 2 עד 3. הסימן הראשון הוא בדרך כלל בוקר קצת פחות נוקשה
• שבועות 4 עד 6. כאן רוב האנשים מדווחים על השינוי שאפשר לשים עליו את האצבע
• שבועות 6 עד 8. הדברים שירדו מהרשימה בשקט מתחילים לחזור אליה אחד אחד

בגלל זה נתנו שישים יום ולא ארבעה עשר. בשבועיים אי אפשר לדעת.

מה אנשים אחרים סיפרו

שאלות שחוזרות

שני מסלולים קדימה

מסלול ראשון. לסגור את הדף עכשיו. מחר בבוקר הכתף תהיה אותו דבר. בעוד חודש יהיה עוד חיפוש בגוגל ועוד סרטון תרגילים. בעוד חצי שנה הזרוע תעצור בערך באותו מקום, רק שאז ירדו מהרשימה עוד כמה דברים בשקט, בלי שאף אחד החליט על זה.

מסלול שני. להזמין היום. תוך כמה ימים הצמיד על היד. בשבועיים הראשונים כנראה לא יקרה שום דבר. אחרי חודש כבר אפשר לדעת אם זה עובד או לא, ואם לא, מחזירים ומקבלים את כל הכסף בחזרה.

עדכון קטן. המחסן בישראל והמשלוחים מגיעים תוך כמה ימים, אבל המידות הפופולריות נגמרות מהר ולפעמים לוקח שבועיים עד שהן חוזרות.

המידע בכתבה הזאת אינו ייעוץ רפואי. התוצאות אישיות ומשתנות מאדם לאדם. מי שנוטל תרופות או מתמודד עם מצב רפואי מתמשך מתבקש להתייעץ עם הרופא שלו לפני שהוא מתחיל.