שאלתי את הרב שלי אם צמיד נחושת זה עבודה זרה. הוא פתח לי חומש והראה לי שאני מאחר בשלושת אלפים שנה

אני בן 64. שלושים שנה מלמד תלמוד תורה בפתח תקווה, ולפני זה עבדתי שתים עשרה שנה בהתקנות אלומיניום.

אני כותב את זה כי שאלתי שאלה שהתביישתי לשאול, וקיבלתי תשובה שלא ציפיתי לה בכלל.

השאלה הייתה: אשתי קנתה לי צמיד נחושת. זה עבודה זרה?

אני שואל את זה ברצינות, ולא בשביל להתחכם.

כי בשבילי כל מדף הסגולות בשוק הוא בדיוק מה שאני לא רוצה שהתלמידים שלי יראו אצלי על היד. חוט אדום, אבן מבורכת, מים בשלוש מאות שקל.

לא בגלל שאני לא מאמין. דווקא בגלל שאני כן.

הרב לא צחק עליי. הוא ביקש שאפתח חומש

הוא אמר לי: תשמע דבר מעניין. אתה יודע שהתיעוד הראשון שאנחנו מכירים שקושר נחושת לרפואה נמצא אצלנו? לא בסין ולא בהודו. בתורה.

ואז הוא הפנה אותי לספר במדבר, פרק כ״א.

זה הסיפור שכולנו למדנו בכיתה ג׳ ואף אחד לא באמת עצר עליו.

הרב עצר ואמר לי: שים לב למה שכתוב, ובעיקר למה שלא כתוב.

הקדוש ברוך הוא אמר ״עשה לך שרף״. הוא לא אמר מאיזו מתכת.

משה בחר נחושת מדעתו.

למה נחושת, ולא זהב או ברזל

רש״י שואל בדיוק את השאלה הזאת, ונותן תשובה שהיא כל כך פשוטה שהיא כמעט מצחיקה.

משה עשה אותו מנחושת בגלל השם.

נחש. נחושת. אותה מילה בעברית.

שלושים שנה אני מלמד ילדים לקרוא, וזה הדבר היחיד בעולם שהוא בדיוק המקצוע שלי. משחק בין מילים. ולא ידעתי.

ואז בא החלק שבאמת שינה לי את הראש

אמרתי לרב: אבל זה בדיוק מה שהפריע לי. אנשים מסתכלים על חפץ מנחושת וחיים? זה קמע.

והוא אמר לי: אתה צודק לגמרי. וזה הפריע גם לחכמים, עד כדי כך שהם שאלו את זה במשנה במפורש.

במסכת ראש השנה כתוב:

תקרא את זה שוב לאט.

החכמים שלנו שאלו את השאלה הכי סקפטית שיש. איך פיסת מתכת תעשה משהו לבן אדם.

והתשובה שהם נתנו היא שהנחושת לא עשתה את העבודה.

הנחושת הייתה מה שגרם לאנשים להרים את הראש.

אני חייב להגיד שכשקראתי את זה, הרגשתי הקלה. כי זו בדיוק העמדה שלי בחיים.

ואם זה לא היה מספיק, יש את חזקיהו

כמה מאות שנים אחרי משה, המלך חזקיהו לקח את אותו נחש נחושת ושבר אותו לחתיכות.

כתוב בספר מלכים ״וכיתת נחש הנחושת״, והוא קרא לו בביזיון ״נחושתן״. פירוש: סתם חתיכת נחושת.

למה הוא שבר אותו? כי בני ישראל התחילו להקטיר לו קטורת. הם הפכו את החפץ לאלוהים.

והרב אמר לי משפט שבגללו הלכתי הביתה והוצאתי את הצמיד מהמגירה.

זה לא חילוק שלי. זה חילוק שהמלך חזקיהו עשה לפני אלפיים ושבע מאות שנה.

ומה שהצמיד של אשתי היה בפועל

הוצאתי אותו מהמגירה אחרי שנה וחצי שם.

הצבע ירד בשלושה מקומות, ומתחת הייתה מתכת אפורה.

הוא בכלל לא היה נחושת. הוא היה משהו זול שצבעו בצבע נחושת.

וזה החלק שהכי מרגיז אותי בכל הסיפור. כי אם הייתי עונד את הזיוף הזה שבועיים, הייתי אומר לעצמי ״הנה, אמרתי לך שזה שטויות״, והייתי צודק, ובאותו זמן גם טועה לגמרי.

מה בדקתי לפני שהזמנתי אחד אמיתי

עבדתי שתים עשרה שנה עם אלומיניום, פרופילים וזכוכית. אני מכיר את ההבדל בין מתכת מלאה לבין ציפוי.

• נחושת מלאה, לא מצופה. ציפוי הוא שכבה דקה שנשחקת מהמקום שנוגע בו הכי הרבה. נחושת מלאה עד הפנים לא יכולה להתקלף, כי אין בה שכבה שתתקלף.
• מגנטים שאפשר לבדוק ביד. יש מי שמוכר צמיד עם שני כפתורי ברזל שלא נדבקים אפילו למקרר וקורא לזה מגנטי. מגנט ניאודימיום אמיתי מרים אטב משרדי ממרחק של כמה מילימטרים, בלי לגעת בו.
• המגנטים בצד הפנימי, על העור. לא בחוץ לקישוט.
• מי שמוכר מוכן להתחייב בכתב על הטוהר. מי שמתחמק מהשאלה הזאת עונה עליה.
• זמן להחזיר. מי שנותן לך שישים יום להחזיר, יודע מה הוא מוכר.

למה לקחתי דווקא את Healix

חיפשתי מי מוכן להגיד בדיוק מה יש בפנים, ולא מי מבטיח הכי הרבה.

נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, מלאה עד הפנים. לא מצופה ולא סגסוגת.

שלוש שורות מגנטים מניאודימיום בצד הפנימי, על העור עצמו.

הם מתחייבים בכתב על הטוהר, ויש שישים יום עם החזר כספי מלא.

ודבר אחד שהם כותבים בעצמם והוא זה ששכנע אותי: נחושת אמיתית משאירה לפעמים סימן ירקרק על העור, ומצופה אף פעם לא. הסימן טבעי, יורד במים וסבון, והוא בדיוק ההוכחה שקיבלת את הדבר האמיתי.

הצמיד של אמא שלי, זכרונה לברכה, היה ירוק בפינות ארבעים שנה. היא נתנה לי את ההוכחה בלי לדעת.

היומן שלי, בלי לקשט

זה לא כדור, והנה מה שכן

הצמיד הזה לא עושה שום דבר דרמטי, וגם לא אמור.

התפקיד שלו הוא לשמור שהמצב יישאר כמו שהוא עכשיו.

ואם הידיים עוד עושות את מה שהן צריכות לעשות, עכשיו זה הגיל, לא בעוד עשר שנים.

שאלות שחוזרות

מה אנשים אחרים מספרים