הצמיד המוזר שסוף סוף עשה משהו לנוקשות של הבוקר שלי, אחרי שבע שנים

אני בן 62, אופה, וארבעים הדקות הראשונות של היום שלי לא היו שלי. יש סיבה אחת שאף אחד לא סיפר לי, ואת זה שמעתי בסוף מבן אדם בן 84 שעומד לידי כל יום שישי.

בארבע ועשר בבוקר עמדתי מול הכיור במאפייה ופתחתי את הברז עם המרפק.

לא בגלל שהידיים שלי היו מלוכלכות. בגלל שהאצבעות שלי עוד לא נפתחו.

יונתן, החניך שלי, בן 24, נכנס בדיוק באותה שנייה עם ארגז ביצים וראה אותי.

הוא שאל: מה קרה ליד שלך?

אמרתי לו: כלום, קר פה בבוקר.

זה היה שקר. הוא ידע שזה שקר, ואני ידעתי שהוא יודע.

קוראים לי נחום, אני בן 62, ואני אופה בקריית חיים באותה מאפייה כבר 31 שנה. נשוי לזהבה, שלושה ילדים ושתי נכדות.

עכשיו אני אכתוב את הדבר שלא סיפרתי לאף אחד במשך שנתיים. ארבעים הדקות הראשונות של היום שלי הן לא שלי.

כשאומרים נוקשות בבוקר זה נשמע כמו כלום

אני קם בשלוש ומרים את היד כדי לכבות את השעון המעורר. היד עולה, אבל האצבעות לא נסגרות עליו. הן נשארות פתוחות למחצה, בדיוק כמו שהיו כשישנתי. כדי לסגור אגרוף אני צריך לעזור להן ביד השנייה, אצבע אצבע.

זה לא כואב, וזה החלק שאף אחד לא מבין. זה לא כאב. זה עץ. כמו שתי כפפות עבודה שנשארו בחוץ בלילה והתקשו.

הנה בדיוק מה שאני לא מצליח לעשות בזמן הזה:

• לקשור את הסינר מאחוריי. אני קושר אותו קדימה ומסובב אותו.
• לפתוח שקית שמרים. אני קורע אותה בשיניים.
• לכפתר את הכפתור העליון של החולצה. אני יוצא מהבית עם צווארון פתוח גם בינואר.
• לסובב את המפתח באוטו. שתי אצבעות משתי ידיים, כי אצבע אחת לא מספיקה.

בשש בבוקר אני בן אדם רגיל. מרים תבנית של עשרים קילו ביד אחת, מגלגל בצק, חותך. מי שנכנס לקנות לחם בשבע לא רואה שום דבר, וזה מה שעושה את זה כל כך מלוכלך. הבעיה קורית כשאף אחד לא מסתכל, ונעלמת כשמתחילים להסתכל.

ניסיתי דברים. השריתי ידיים במים חמים כל בוקר, וזה מחזיק שבע דקות. ישנתי שבועיים עם כפפות דקות והזעתי בחינם. לקחתי כדורים נגד דלקת עד שהבטן שלי אמרה מספיק. עשיתי תשעה טיפולים אצל פיזיותרפיסטית, 260 שקל לטיפול. גמרתי צנצנת קולגן ב-189 שקל עד הסוף רק כדי לא להרגיש טיפש. בערך 4,800 שקל בשנתיים, וארבעים הדקות נשארו ארבעים דקות.

ואז הפסקתי לנסות. אמרתי לעצמי שבגיל שלי זה פשוט מה שיש.

השיחה שהפכה לי את הבוקר

למאפייה שלנו יש בעלים ותיק שקוראים לו יצחק. הוא פתח אותה ב-1968, מכר אותה ב-2004, והוא בן 84. הוא בא כל יום שישי בחמש בבוקר, שותה קפה שחור, וקולע חלה אחת לשבת שלו. כבר 22 שנה ככה.

בבוקר אחד באוקטובר עמדתי מולו וספרתי בראש. הוא נכנס בחמש ושתיים. בחמש וארבע הוא כבר קלע. בלי מים חמים, בלי לנער ידיים. נכנס מהקור בחוץ וישר הכניס אצבעות לתוך בצק קר.

אני, בן 62, עומד לידו ומחכה שהידיים שלי יתעוררו. הוא, בן 84, קולע חלה תוך שתי דקות מרגע שנכנס בדלת.

חיכיתי שיסיים ושאלתי אותו כמה זמן לוקח לו בבוקר עד שהידיים עובדות. הוא הניח את הכוס והסתכל עליי שתי שניות.

התיישבתי מולו. הוא סיפר לי שבגיל 57 הוא היה קם בשתיים בלילה ויושב על המיטה עם הידיים בין הברכיים, כדי לחמם אותן, ושהוא הפסיק לקלוע חלות בעצמו כמעט שנתיים.

ואז הוא שאל אם אני יודע מה זה מפרק. אמרתי לו: ציר. הוא הפך את הכוס הריקה על השולחן ואמר לי ככה:

שאלתי אותו למה אצלו זה שתי דקות ואצלי ארבעים.

ואז הוא אמר את הדבר השני, וזה החלק שלא הכרתי בכלל. שכל יום עבודה משאיר בנוזל הזה קצת שחיקה, ושבלילה, כשאנחנו ישנים, נכנס בגוף משהו לעבודה ומנקה את הנוזל. הוא קרא לו המנקה, ואמר שיש לו שם ארוך שהוא לא זוכר ולא יזכור.

והדבר היחיד שמדליק את המנקה הזה הוא נחושת.

הסיבה שכלום לא עבד

אמרתי לו: אז אני אוכל נחושת. והוא צחק.

נחושת היא מינרל שהגוף צריך בשביל רקמת חיבור, גידים, מפרקים וכלי דם. הוא לא מייצר אותה לבד, הוא לוקח אותה רק מהאוכל. אחרי גיל 50 חומצת הקיבה יורדת והמעי סופג פחות טוב, וכמעט כל הנחושת שאדם אוכל פשוט עוברת דרכו והולכת.

לכן אפשר לאכול נקי, לקחת תוספים, ועדיין להיות בחוסר. הצנצנת שעומדת במטבח לא משנה את זה בגרם, כי היא עוברת באותה בטן.

וזה בדיוק ההסבר לשבע השנים שלי. בגיל 55 הבוקר שלי היה עשר דקות. בגיל 62 הוא ארבעים. זה לא קפץ ביום אחד, זה עלה בנקודות. ואם ככה זה בגיל 62, אני לא צריך שמישהו יצייר לי מה יהיה בגיל 70, ובגיל 70 אני עוד רוצה לעמוד ליד התנור הזה.

ואז יצחק אמר את המשפט שסובב לי את הכל: יש דרך אחת שעוקפת את הקיבה לגמרי. העור.

למה דווקא פרק כף היד, ולמה מגנטים

פרק כף היד הוא המקום בגוף שבו כלי הדם עוברים הכי קרוב לפני העור, בלי שריר ובלי שומן באמצע. זו הסיבה שמודדים שם דופק. נחושת אדומה טהורה שנוגעת בעור באזור הזה נספגת פנימה ומגיעה לדם, ומשם לכל הגוף.

שאלתי אותו למה בכלל צריך מגנטים אם הנחושת עושה את העבודה.

שלוש שורות המגנטים יושבות בצד הפנימי של הצמיד, ממש מעל העורק. שם הן פותחות את הזרימה, ובדיוק שם הנחושת נכנסת פנימה. בלי המגנטים אין ספיגה, והצמיד הוא סתם מתכת על היד.

והוא הוסיף עוד משפט שנשאר לי בראש. המקום שבו עונדים את זה הוא לא בחירה עיצובית, הוא כל המנגנון. צמיד שיושב מעל שרוול לא עושה כלום, וצמיד מצופה או מסגסוגת זולה לא עושה כלום, כי אין שם ממה להיספג.

איך יודעים אם הבוקר הזה מהסוג שמגיב לנחושת

מי שמזהה את עצמו בעיקר בטור השני, זה כנראה לא הפתרון שלו ועדיף לחסוך את הכסף. מי שמזהה את עצמו בטור הראשון, כדאי להמשיך לקרוא.

ישבתי ערב שלם מול המחשב

אני לא מאמין בקמעות. יש לי שכנה שתולה חוט אדום על העגלה של הנכד שלה, ואני מחייך אליה ולא אומר כלום. אז לפני שהזמנתי ישבתי ערב שלם וקראתי. חצי מהאנשים כתבו שזאת אמונה תפלה של סבתות. החצי השני סיפר סיפורים שקשה להתעלם מהם.

ומה שעצר אותי היה דווקא הספקנים. גם מי שכתב שזה פלצבו הוסיף שהוא ממשיך לענוד את זה.

אחרי שבע שנים שכלום לא עזר, אמרתי לעצמי: אז שיהיה פלצבו. עדיף פלצבו על עוד שנה כמו שהייתי.

ויצחק סגר לי את הפה עם משפט אחד: ואם אתה טועה, אתה מפסיד 250 שקל. אני זרקתי יותר מזה על צנצנת אחת של אבקה.

מה בדקתי לפני שהזמנתי

יצחק אמר לי שרוב מה שנמכר בשוק לא שווה את הקופסה, ונתן לי ארבעה דברים לבדוק. בסוף הזמנתי מ-Healix, כי הם היחידים שמצאתי שעומדים בכל הארבעה ביחד.

• נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, מלאה עד הפנים, לא מצופה ולא סגסוגת. מצורפת תעודת טוהר, ואפשר לבקש ולראות אותה.
• שלוש שורות מגנטים ניאודימיום בצד הפנימי, לא מגנט אחד לראווה.
• 60 יום ניסיון עם החזר מלא, גם אחרי שענדת אותו כל יום.
• משלוח חינם, ויש עם מי לדבר אם משהו לא בסדר.

מה קרה אצלי, יום אחרי יום

זה לא כדור. הנה מה שקורה ומתי

בגלל זה נתנו 60 יום ולא 14. בשבועיים אי אפשר לדעת, ומי שמחליט אחרי שבועיים פשוט זורק את הכסף שכבר שילם.

מה אנשים אחרים מספרים

מה זה עולה

צמיד Healix בודד 249.90 שקל. זוג 399.90 שקל, וזה מה שרוב האנשים לוקחים, אחד לכל יד או אחד למישהו קרוב. לו ולה 329.90 שקל. משלוח חינם.

60 יום ניסיון. עונדים כל יום, גם במקלחת. אם לא הרגשת כלום, מחזירים ומקבלים את כל הכסף בחזרה. תעודת טוהר על הנחושת זמינה לכל מי שמבקש.

שאלות שחוזרות

שני מסלולים

מסלול ראשון. סוגרים את הדף עכשיו. מחר בבוקר האצבעות יהיו בדיוק אותו דבר. בעוד חודש יהיה עוד חיפוש בגוגל על ידיים נוקשות בבוקר. בעוד חצי שנה זה יהיה עוד כמה דקות יותר ארוך, בדיוק כמו שקרה לי כל שנה במשך שבע שנים.

מסלול שני. מזמינים היום. תוך כמה ימים הצמיד על היד, ואחרי זה לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלא להוריד אותו. בשבועיים הראשונים כנראה לא קורה שום דבר. אחרי חודש כבר יודעים אם זה עובד או לא, ואם לא, מחזירים ומקבלים את כל הכסף בחזרה בלי להסביר לאף אחד כלום.

בשני המסלולים עוברת חצי שנה. ההבדל היחיד הוא איפה תהיה בסופה.

עדכון חשוב

המחסן בישראל והמשלוחים מגיעים תוך ימים. הדגם והמידה הפופולריים נגמרים מהר, ובתקופות עומס יש המתנה של כמה שבועות עד המשלוח הבא.

שאלות שהגיעו מקוראים

המידע בכתבה הזאת אינו ייעוץ רפואי. התוצאות אישיות ומשתנות מאדם לאדם. מי שנוטל תרופות או מתמודד עם מצב רפואי מתמשך יתייעץ עם הרופא שלו.