הצמיד המוזר שסוף סוף עשה משהו לבוקר שלי, אחרי שבע שנים שהתרגלתי אליו

אני בת 61 ואמא שלי בת 88. יש סיבה אחת שאף אחד לא סיפר לי, ובגללה הדור שלה מחזיק והדור שלנו נשחק מוקדם.

לפני שלושה חודשים אמא שלי, בת 88, עלתה על שרפרף פלסטיק כדי לנקות את הארון העליון במטבח. אני, בת 61, עמדתי למטה והחזקתי לה את השרפרף.

הצעתי לעלות במקומה. היא אמרה בסדר, ואז הסתכלה עליי שנייה אחת, ואמרה לי תחזיקי לי מלמטה, ככה יותר בטוח. היא עשתה את זה בשבילי. שתינו ידענו את זה. אף אחת לא אמרה מילה.

אחרי שהיא ירדה היא ניגבה את הידיים במגבת ואמרה לי: נורית, את חייבת לזוז יותר.

בת 88 אמרה את זה לבת 61.

קוראים לי נורית.

אני בת 61 וגרה בפתח תקווה.

עבדתי 29 שנה כמזכירה בבית ספר יסודי, ופרשתי לפני שנתיים.

בעלי דוד בן 64, נהג אוטובוס 30 שנה.

יש לנו שני ילדים ושלושה נכדים.

ואמא שלי חנה נולדה בטריפולי ב-1938, עלתה ארצה ב-1951 בגיל 13, וגרה ברחובות באותה דירה 52 שנה. היא בישלה 34 שנה במטבח של בית ספר, ואחר כך המשיכה לבשל לכל השכונה בלי שאף אחד ביקש.

כמה דברים עליה, כי בלעדיהם כל השאר לא אומר כלום

• בגיל 86 היא קילפה לבד סיר קובה לחמישה עשר איש, בערב אחד, ולא הסכימה שאף אחד ייגע.
• היא מסובבת את המפתח בדלת שלה בלי לחשוב על זה. אני מסובבת את שלי בבוקר בשתי ידיים.
• היא לוקחת כדור אחד ללחץ דם וזהו. אני זאת שמסדרת לה את הקופסה, אז אני יודעת בדיוק.
• ופעם אחת שאלתי אותה מה הסוד. היא הסתכלה עליי כאילו שאלתי משהו טיפשי ואמרה לי: אין סוד, אני פשוט לא נותנת לגוף לעמוד.

ועכשיו מה שקורה אצלי, בגיל 61, ואת זה לא סיפרתי לה אף פעם. הבוקר שלי מתחיל בערך 25 דקות אחרי שפקחתי עיניים. האצבעות כמו עץ, ואני מזיזה אותן מתחת לשמיכה עד שהן מתחילות להישמע לי.

הפסקתי לסרוג לפני ארבע שנים. אמרתי לכולם שנמאס לי. לא נמאס לי. בערב הקרסוליים מלאים, והגרב משאירה חריץ שנשאר שם עוד חצי שעה. ובשנה האחרונה שעבדתי, במדרגות של בית הספר, התחלתי לרדת הצידה. אף אחד לא שם לב חוץ ממני.

ניסיתי לא מעט דברים.

קולגן באבקה ארבעה חודשים, 180 שקל לחודש.

פיזיותרפיה, 12 טיפולים, והרגשתי טוב בערך חודש.

ומולטי ויטמין לנשים מעל 50, שעומד לי על השיש עד היום.

ואז אמרתי לעצמי בדיוק את המשפט שכולם אומרים.

אמרתי שבגיל שלי זה מה שיש, ושצריך להתרגל.

השיחה שהפכה לי את הראש, במועדון גמלאים ברחובות

לקחתי את אמא שלי ליום הולדת 90 של חברה שלה במועדון גמלאים ברחובות. ישבתי ליד שולחן עם עוגה ומיץ, ובלי לשים לב שפשפתי את האצבעות אחת בשנייה, כמו שאני עושה כל בוקר.

גבר שישב ממול, בערך בן 74, שאל אותי אם מותר לו לשאול אותי משהו. קוראים לו צביקה. הוא היה אח בבית חולים 41 שנה, מזה 19 שנה במחלקה אורתופדית, והוא בא למועדון פעמיים בשבוע בהתנדבות למדוד לחץ דם.

הוא אמר לי: תגידי, את אוכלת בסדר?

אמרתי לו שאני אוכלת מצוין. הכי טוב שאכלתי בחיים שלי. ירקות, דגים, בלי מתוק, הכל לפי הספר. הוא הנהן ואמר לי משפט שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.

ואז הוא הסתכל על אמא שלי, שעמדה באותו רגע ליד השולחן וחתכה עוגה לכל השולחן, ואמר לי משפט שני.

הוא אמר: את יודעת שהיא מקבלת יותר ממך?

אמרתי לו שזה לא הגיוני, כי אני זאת שקונה לה את האוכל. והוא אמר את המילה נחושת בפעם הראשונה, ואני בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה בגוף.

הסיבה ששום דבר ממה שעשיתי לא באמת עזר

נחושת היא מינרל שהגוף חייב.

הוא צריך אותה בשביל רקמת החיבור, בשביל הגידים, בשביל המפרקים ובשביל כלי הדם הקטנים. בלי נחושת הרקמה מאבדת גמישות, והצנרת הקטנה בקצוות נהיית פחות פתוחה.

עד גיל חמישים בערך זה עובד לבד ואף אחת לא חושבת על זה. אוכלים, הגוף לוקח מה שהוא צריך, וזהו.

ואז קורה משהו שאף אחד לא מספר.

בסביבות גיל חמישים חומצת הקיבה יורדת. המעי סופג פחות. וכמעט כל הנחושת שנכנסת דרך הפה פשוט עוברת דרך הגוף וממשיכה החוצה. לכן אפשר לאכול נקי, לקחת מולטי ויטמין, לקנות תוספים בבית מרקחת, ועדיין להיות בחוסר.

זה לא עניין של מה שנכנס לצלחת. זה עניין של מה שהגוף עוד מסוגל לקחת ממנה.

וזה החלק ששייך דווקא לדור שלה

שאלתי את צביקה איך זה שדווקא היא בסדר, אם הקיבה של כולם יורדת בגיל חמישים, וגם שלה ירדה לפני 38 שנה. והוא אמר לי את הדבר שאני חושבת עליו עד היום.

הדור שלה בישל בסירי נחושת. ערבבו בהם, אכלו מהם, שתו מכוסות נחושת, והשאירו בהם אוכל על האש שעות. כל יום. ארבעים שנה. בלי לדעת שהן עושות משהו.

והרבה מהן גם ענדו חוט או צמיד נחושת על היד ולא הורידו אותו בחיים. אנחנו מבשלים בטפלון ובנירוסטה, ואת החוט הזה כבר אף אחד לא שם לנו.

הן קיבלו נחושת גם דרך הצלחת וגם דרך היד. אנחנו לא מקבלים משום מקום. זאת לא גנטיקה, וזה לא האוויר של פעם, וזה גם לא זה שהן עבדו קשה יותר.

הן פשוט לא נתנו לחשבון להתרוקן.

למה דווקא פרק כף היד, ולמה בכלל צריך מגנטים

פרק כף היד הוא המקום בגוף שבו כלי הדם עוברים הכי קרוב לפני העור, בלי שריר ובלי שומן שמפרידים. זאת הסיבה שמודדים שם דופק, וזאת בדיוק הסיבה שגם אצל הדור שלה זה ישב שם ולא בשום מקום אחר.

נחושת אדומה טהורה שנוגעת בעור באזור הזה נכנסת פנימה, עולה על הדם, ומשם מגיעה לכל מקום בגוף. זה כמו מעטפה שנכנסת לתא הדואר בבית הספר. היא לא נשארת שם.

שאלתי את צביקה למה בכלל צריך מגנטים אם הנחושת עושה את העבודה.

הוא אמר לי: כי נחושת לבד לא נכנסת.

שלוש שורות המגנטים יושבות על הצד הפנימי של הצמיד, על העור, בדיוק מעל המקום שבו כלי הדם עוברים. שם הן פותחות את הזרימה, ובדיוק שם הנחושת נכנסת פנימה.

בלי זה, גם נחושת אמיתית נשארת בחוץ, והצמיד הוא סתם תכשיט. ואז הוא אמר לי את המשפט שבגללו לא קניתי בסוף מדוכן בשוק. הוא אמר: זה עובד רק אם המגנטים ניאודימיום אמיתיים, רק אם הם בצד הפנימי על העור, ורק אם יש כמה שורות. מה שמוכרים בדוכנים זה כפתורי ברזל מודבקים בחוץ, שנופלים אחרי חודש.

וגם צמיד מצופה או מסגסוגת זולה לא עושה כלום, כי אין שם ממה להיספג.

איך אפשר לדעת אם זה בכלל רלוונטי

צביקה אמר לי גם שזה לא מתאים לכולם, ואלה שני הטורים שהוא סימן לי על מפית.

אני אומרת את זה בלי לרכך.

אם רוב מה שמתאים נמצא בטור השמאלי, זה כנראה לא הפתרון, ועדיף לחסוך את הכסף. אם רוב מה שמתאים נמצא בטור הימני, שווה להמשיך לקרוא.

מה עצר אותי, ומה בסוף הזיז אותי

לא הזמנתי באותו ערב.

ישבתי ערב שלם מול המחשב אחרי שדוד הלך לישון. חצי מהאנשים כתבו שזאת אמונה תפלה של סבתות ושמי שקונה משלם על אוויר.

החצי השני סיפר סיפורים שקשה להתעלם מהם.

ומה שעצר אותי בסוף היו דווקא הספקנים.

למה לקחתי דווקא את Healix ולא צמיד מהשוק

השוויתי בין כמה דברים לפני שהזמנתי, ואלה ארבעת הדברים שהכריעו אצלי.

• נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, מלאה עד הפנים. לא מצופה ולא סגסוגת. יש תעודת טוהר, ואפשר לבקש ולראות אותה.
• שלוש שורות מגנטים ניאודימיום בצד הפנימי, על העור. לא מגנט אחד מודבק בחוץ בשביל שיהיה כתוב.
• 60 יום ניסיון עם החזר כספי מלא, גם אחרי שענדתי אותו כל יום.
• משלוח חינם, מחסן בארץ, ובן אדם שעונה בטלפון כשמתקשרים.

הזמנתי זוג ב-399.90 שקל, כי צמיד בודד עולה 249.90 ושניים ביחד יוצאים זולים יותר. אחד לי ואחד לדוד, שלא ביקש ולא שאל.

היומן שלי, בלי לקשט

זה לא כדור. הנה מה שקורה ומתי

• שבוע 1. הגוף מתחיל לספוג. רוב האנשים לא מרגישים שום דבר, וזה נורמלי לגמרי.
• שבועות 2 עד 3. הסימן הראשון הוא בדרך כלל הבוקר. הוא מתקצר קצת, ובקושי שמים לב.
• שבועות 4 עד 6. כאן רוב האנשים מדווחים על השינוי שאפשר לשים עליו את האצבע.
• שבועות 6 עד 8. הדברים הקטנים שמישהו אחר בבית שם לב אליהם לפניך.

בגלל זה נתנו 60 יום ולא 14. בשבועיים אי אפשר לדעת שום דבר. והדור של אמא שלי לא בישל בנחושת פעם אחת. הן בישלו בה כל יום, ארבעים שנה.

מה אנשים אחרים מספרים

כמה זה עולה ומה מקבלים

צמיד בודד 249.90 שקל.

זוג 399.90 שקל, וזה מה שרוב האנשים לוקחים. אחד לכל יד, או אחד למישהו קרוב.

לו ולה 329.90 שקל.

משלוח חינם.

60 יום ניסיון. עונדים כל יום, ואם לא קרה שום דבר מודיעים ומקבלים את כל הכסף בחזרה.

תעודת טוהר על הנחושת, זמינה לכל מי שמבקש.

שאלות שחוזרות

שני מסלולים קדימה

בשני המסלולים עוברת חצי שנה. ההבדל היחיד הוא איפה תהיי בסוף שלה.

עדכון

המחסן נמצא בארץ והמשלוחים מגיעים תוך כמה ימים.

המידה והצבע הפופולריים נגמרים מהר, ולפעמים לוקח שבועיים עד שהם חוזרים למלאי.

תגובות

המידע בכתבה הזאת אינו ייעוץ רפואי.

התוצאות אישיות ומשתנות מאדם לאדם.

מי שנוטל תרופות או מתמודד עם מצב רפואי מתמשך מתבקש להתייעץ עם הרופא שלו לפני השימוש.