הצמיד המוזר שסוף סוף עשה משהו לברכיים שלי, אחרי ארבע שנים שירדתי מדרגות הצידה

האורתופד אמר לי שאני צעיר מדי להחלפת ברך ושהתוכנית היא לחכות. אף אחד לא הסביר לי מה קורה לברך בזמן שמחכים

קמתי מהכיסא בחתונה של האחיינית שלי ומשכתי איתי את המפה, שתי כוסות יין וצלחת.

לא מעדתי ולא נפלתי. פשוט הנחתי את שתי הידיים על השולחן כדי לקום, כמו שאני עושה כבר שנתיים, ושכחתי שזה שולחן עם מפה. הכל הלך איתי.

עמדתי שם באמצע האולם, בן 61, עם צלחת שבורה על הרצפה ליד הרגל. ובראש הייתה לי מחשבה אחת. מתי הפסקתי לקום בלי ידיים.

קוראים לי יגאל, אני בן 61, מנהל עבודה באתרי בנייה בנתניה. זה מקצוע של רגליים ולא של ידיים. בבניין שעוד בשלד אין מעלית, רק גרם מדרגות בטון בלי מעקה, ואני עולה ויורד בו כל היום.

ארבע שנים שבהן ויתרתי על דברים והסברתי כל ויתור בנפרד

זה התחיל הפוך ממה שציפיתי. לעלות היה בסדר, לרדת התחיל לכאוב. בעלייה הרגל דוחפת, בירידה הרגל בולמת וכל משקל הגוף נופל על ברך אחת כפופה. התחלתי לרדת לאט, אחר כך להיאחז במעקה, ובשלב מסוים התחלתי לרדת הצידה. שתי רגליים על אותה מדרגה, כמו ילד בן שלוש, ורק כשלא היה אף אחד בגרם המדרגות.

לא ויתרתי על שום דבר בבת אחת. פשוט שיניתי דברים אחד אחד, וכל שינוי היה הגיוני בפני עצמו. שלחתי את הסגן שלי לבדוק את הקומות העליונות ואמרתי לו שזה בשביל שילמד. התחלתי לבחור מסעדות לפי אם יש מדרגה בכניסה. ואת הכרטיס שלי במכבי נתניה, שורה 22, נתתי לחתן שלי ואמרתי לו שאני לא מספיק לצאת מהעבודה בזמן.

האורתופד עשה צילום ואחר כך אם אר איי, ואמר: שחיקה בסחוס, דרגה שתיים ובחלק מהאזורים שלוש. בעברית פשוטה, השכבה שאמורה להיות בין העצמות דקה מדי. ואז אמר את המשפט שאני עוד חושב עליו. בסוף תגיע להחלפת ברך, אבל אתה צעיר מדי. שתל מחזיק חמש עשרה עד עשרים שנה, אז אנחנו מחכים.

הנה מה שעשיתי בשנות ההמתנה, עם המספרים, כי מספרים יותר כנים ממילים.

• שלוש סדרות של זריקות חומצה היאלורונית, בערך 1,400 שקל מהכיס אחרי החזר
• גלוקוזאמין וקולגן, שמונה עשר חודשים ברצף, בערך 2,900 שקל
• שני ברייסים לברך, אחד רך ואחד עם מוטות בצדדים, 680 שקל
• עשרה טיפולי פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק בבית במשך שנה
• נעליים אורתופדיות עם מדרסים, 890 שקל

בערך 9,700 שקל, והברך נשארה בדיוק מה שהיא הייתה. הורדתי גם תשעה קילו, וזה היחיד שבאמת עזר קצת.

השיחה עם טכנאי המעליות ששינתה לי את הראש

במרץ הגיע לאתר שלי בקדימה טכנאי מעליות בשם מוטי, בן 66, לעשות התאמות אחרונות למעלית שעוד לא קיבלה אישור הפעלה.

עמדתי בכניסה לגרם המדרגות ואספתי כוחות לעלות לשמינית. מוטי עבר לידי עם ארגז כלים של ארבעה עשר קילו והתחיל לעלות. קצב אחיד, בלי לעצור, בלי מעקה. הגעתי לשמינית אחת עשרה דקות אחריו.

התיישבתי על שקית מלט ושאלתי אותו איך הוא עושה את זה. הוא אמר שהוא עולה בערך ארבעים קומות ביום כבר שלושים ושמונה שנה. אמרתי לו שאני בן 61 ולא מסוגל לעשות שמונה, והוא התיישב על שפת הפיר והתחיל לספר לי על מעליות.

הוא אמר שמעלית כמעט אף פעם לא נתקעת בגלל שכבל נקרע. מעלית נתקעת כי המסילות התייבשו. התא נוסע על שתי מסילות פלדה, ומעל כל מסילה יש מיכל קטן עם שמן ופתיל שמטפטף עליה בכל נסיעה. טיפה, שום דבר. כל עוד זה מטפטף, המעלית נוסעת חלק שלושים שנה. וביום שהמיכל מתייבש לא קורה כלום. המעלית ממשיכה לנסוע, אין רעש. היא רק מתחילה לרעוד קצת בעצירה, וכולם מתרגלים. אחרי שלוש שנים מחליפים מערכת שלמה בארבעים אלף שקל, בגלל שמן ששווה שנים עשר שקל.

הוא הסביר לי שבכל מפרק יש נוזל דליל שהתפקיד שלו הוא בדיוק הפתיל הזה. כל ירידה במדרגה לוקחת ממנו קצת, וזה לא נזק, זה מפרק שעובד. הגוף מייצר את זה מחדש כל לילה בשינה, ובשביל זה הוא צריך חומר מסוים. כשאין לו מספיק, הוא מייצר קצת פחות בכל שנה. והמיכל לא מתייבש ביום אחד, הוא מתייבש בעשור.

הסיבה שכלום לא עבד, ואף אחד לא הזכיר אותה

שאלתי איזה חומר. הוא אמר: נחושת. ואז הפשיל את השרוול והראה לי צמיד נחושת כהה שנשחק חלק מבפנים.

אמרתי לו שאני אקנה ויטמינים. הוא אמר שזה בדיוק המקום שכולם נופלים בו. מגיל חמישים בערך חומצת הקיבה יורדת והמעי סופג פחות, וכמעט כל הנחושת שאוכלים עוברת דרך הגוף ויוצאת. לא משנה כמה בריא אוכלים ואיזו צנצנת עומדת על השיש. זה נהיה כל שנה קצת פחות.

ואז הוא אמר את הדבר שסידר לי את זה בראש. יש דרך אחת שעוקפת את הקיבה לגמרי. העור.

למה דווקא על פרק כף היד, ולמה יש שם מגנטים

פרק כף היד הוא המקום בגוף שבו כלי הדם עוברים הכי קרוב לפני העור. בגלל זה מודדים שם דופק, ולא בברך ולא בכתף. נחושת אדומה טהורה שנוגעת בעור באזור הזה עוברת פנימה לאט, לאורך כל היום, בלי לעבור בקיבה בכלל.

אבל מגע לבד לא מספיק, וזה החלק שלקח לי הכי הרבה זמן להבין. נחושת עוברת מהעור פנימה רק כשהדם בנקודת המגע זז מספיק מהר כדי לקחת אותה משם. אם הזרימה באזור הזה איטית, הנחושת נשארת יושבת על העור ולא הולכת לשום מקום.

בשביל זה נמצאות שם שלוש שורות המגנטים. הם לא קישוט ולא קמע. הם יושבים על הצד הפנימי של הצמיד, בדיוק מעל העורק, ומגבירים את הזרימה בנקודה אחת קטנה, בדיוק במקום שבו הנחושת נוגעת בעור. המגנטים לא מטפלים בברך ולא בכתף. התפקיד שלהם הוא לפתוח את הדלת. בלי מגנטים אין ספיגה, ונשארת חתיכת מתכת יפה על היד.

וזאת בדיוק הסיבה שצמיד נחושת בעשרים שקל מדוכן בשוק לא עושה כלום. אין בו מגנטים אמיתיים, ובדרך כלל אין בו גם נחושת אמיתית, רק ציפוי דק על אבץ שיורד אחרי כמה חודשים. מציפוי אין ממה להיספג.

השאלה הראשונה ששאלתי את מוטי היא בדיוק השאלה שכל אחד שואל. אמרתי לו: הצמיד יושב על היד, והברך שלי נמצאת במקום אחר לגמרי בגוף. מה הקשר. הוא אמר שזאת השאלה הכי טובה ששאלתי, וענה לי כמו טכנאי מעליות. את השמן אני לא מורח על הדלת שחורקת בקומה שבע. אני שם אותו בחדר המכונות למטה, והמערכת מחלקת אותו לאורך כל הפיר. הנחושת לא נשארת בפרק כף היד. היא עוברת מהעור לדם, והדם מגיע לכל מקום בגוף, כולל לברך. זה לא משחה שמורחים על הכאב. זה חומר גלם שנכנס למערכת.

איך ידעתי אם הברך שלי מהסוג שמגיב

אני לא רופא ואני לא מאבחן פה אף אחד, אני רק מספר מה ראיתי אצלי ואצל אנשים שדיברתי איתם. מי שרוב הסימנים אצלו בטור השמאלי, עדיף שיחסוך את הכסף וילך לרופא. מי שרוב הסימנים אצלו בטור הימני, שווה לו להמשיך לקרוא.

מה שעצר אותי היו דווקא הספקנים

אני עובד עם קבלנים כל היום, אני יודע מתי מוכרים לי משהו. ישבתי ערב שלם וחיפשתי. חצי מהאנשים כתבו שזאת אמונה תפלה של סבתות, והחצי השני סיפר סיפורים שקשה להתעלם מהם.

מה שעצר אותי היה דווקא הצד הראשון. גם מי שכתב שזה פלצבו הוסיף בסוף התגובה שהוא ממשיך לענוד. אחרי ארבע שנים שכלום לא עזר, אמרתי לעצמי: אז שיהיה פלצבו. עדיף פלצבו על עוד שנה כמו שהייתי.

למה לקחתי דווקא את Healix ולא צמיד מהשוק

השוויתי בין כמה דברים לפני שקניתי, וארבעה דברים הכריעו.

• נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, לא מצופה ולא סגסוגת. יש תעודת טוהר בקופסה ואפשר לבקש לראות אותה
• שלוש שורות מגנטים מניאודימיום בצד הפנימי, ולא מגנט בודד לראווה
• שישים יום ניסיון עם החזר כספי מלא, גם אחרי שענדתי אותו כל יום
• משלוח חינם מהמחסן בישראל, ויש עם מי לדבר בטלפון

הזמנתי באותו לילה, ולקחתי זוג, כי ההפרש בין אחד לשניים יוצא בערך מאה שקל, ולאשתי האצבעות נתפסות בבוקר כבר שנים.

היומן שלי, לפי מה שהטלפון ספר לבד

אני לא מדדתי שום דבר, הטלפון מדד בשבילי. מסתבר שהוא סופר קומות שעולים בלי שביקשתי ושומר את זה אחורה. לפני ארבע שנים הממוצע היומי שלי היה ארבע עשרה קומות ביום. בשנה שעברה הוא היה שתיים. ולא שמתי לב, כי אף אחד לא מרגיש איך יורדים משתים עשרה לאחת עשרה.

אני חייב להגיד את זה, כי בלעדיו כל השאר לא שווה. השחיקה בסחוס לא נעלמה ואין דבר כזה. הצילום שלי נראה בדיוק אותו דבר, ואני עדיין קם מכיסא נמוך עם יד על המשענת. מה שכן קרה זה שהפסקתי לוותר.

זה לא כדור. הנה מה שקורה ומתי

• שבוע 1. הגוף מתחיל לספוג. רוב האנשים לא מרגישים שום דבר, וזה נורמלי לגמרי
• שבועות 2 עד 3. הסימן הראשון הוא בדרך כלל בוקר קצת פחות נוקשה
• שבועות 4 עד 6. כאן רוב האנשים מדווחים על השינוי שאפשר לשים עליו את האצבע
• שבועות 6 עד 8. הדברים שירדו מהרשימה בשקט מתחילים לחזור אליה אחד אחד

בגלל זה נתנו שישים יום ולא ארבעה עשר. בשבועיים אי אפשר לדעת.

מה אנשים אחרים סיפרו

שאלות שחוזרות

שני מסלולים קדימה

מסלול ראשון. לסגור את הדף עכשיו. מחר בבוקר הברכיים יהיו אותו דבר, ובעוד חצי שנה ירדו מהרשימה עוד שני דברים בשקט. אף פעם לא מפסיקים לעלות לחברים ביום אחד. אומרים פעם אחת שמחכים למטה, ואחרי חצי שנה כבר לא מציעים לעלות.

מסלול שני. להזמין היום. תוך כמה ימים הצמיד על היד. בשבועיים הראשונים כנראה לא יקרה כלום. אחרי חודש כבר אפשר לדעת אם זה עובד או לא, ואם לא, מחזירים ומקבלים את הכסף.

עדכון קטן. המחסן בישראל והמשלוחים מגיעים תוך כמה ימים, אבל המידות הפופולריות נגמרות מהר ולפעמים לוקח שבועיים עד שהן חוזרות.

המידע בכתבה הזאת אינו ייעוץ רפואי. התוצאות אישיות ומשתנות מאדם לאדם. מי שנוטל תרופות או מתמודד עם מצב רפואי מתמשך מתבקש להתייעץ עם הרופא שלו לפני שהוא מתחיל.