אני בן 64. שלושים שנה מלמד תלמוד תורה בפתח תקווה, ולפני זה עבדתי שתים עשרה שנה בהתקנות אלומיניום.
אני כותב את זה כי שאלתי שאלה שהתביישתי לשאול, וקיבלתי תשובה שלא ציפיתי לה בכלל.
השאלה הייתה: אשתי קנתה לי צמיד נחושת. זה עבודה זרה?
אני שואל את זה ברצינות, ולא בשביל להתחכם.
כי בשבילי כל מדף הסגולות בשוק הוא בדיוק מה שאני לא רוצה שהתלמידים שלי יראו אצלי על היד. חוט אדום, אבן מבורכת, מים בשלוש מאות שקל.
לא בגלל שאני לא מאמין. דווקא בגלל שאני כן.
הוא אמר לי: תשמע דבר מעניין. אתה יודע שהתיעוד הראשון שאנחנו מכירים שקושר נחושת לרפואה נמצא אצלנו? לא בסין ולא בהודו. בתורה.
ואז הוא הפנה אותי לספר במדבר, פרק כ״א.
זה הסיפור שכולנו למדנו בכיתה ג׳ ואף אחד לא באמת עצר עליו.
הרב עצר ואמר לי: שים לב למה שכתוב, ובעיקר למה שלא כתוב.
הקדוש ברוך הוא אמר ״עשה לך שרף״. הוא לא אמר מאיזו מתכת.
משה בחר נחושת מדעתו.
רש״י שואל בדיוק את השאלה הזאת, ונותן תשובה שהיא כל כך פשוטה שהיא כמעט מצחיקה.
משה עשה אותו מנחושת בגלל השם.
נחש. נחושת. אותה מילה בעברית.
שלושים שנה אני מלמד ילדים לקרוא, וזה הדבר היחיד בעולם שהוא בדיוק המקצוע שלי. משחק בין מילים. ולא ידעתי.
אמרתי לרב: אבל זה בדיוק מה שהפריע לי. אנשים מסתכלים על חפץ מנחושת וחיים? זה קמע.
והוא אמר לי: אתה צודק לגמרי. וזה הפריע גם לחכמים, עד כדי כך שהם שאלו את זה במשנה במפורש.
במסכת ראש השנה כתוב:
תקרא את זה שוב לאט.
החכמים שלנו שאלו את השאלה הכי סקפטית שיש. איך פיסת מתכת תעשה משהו לבן אדם.
והתשובה שהם נתנו היא שהנחושת לא עשתה את העבודה.
הנחושת הייתה מה שגרם לאנשים להרים את הראש.
אני חייב להגיד שכשקראתי את זה, הרגשתי הקלה. כי זו בדיוק העמדה שלי בחיים.
כמה מאות שנים אחרי משה, המלך חזקיהו לקח את אותו נחש נחושת ושבר אותו לחתיכות.
כתוב בספר מלכים ״וכיתת נחש הנחושת״, והוא קרא לו בביזיון ״נחושתן״. פירוש: סתם חתיכת נחושת.
למה הוא שבר אותו? כי בני ישראל התחילו להקטיר לו קטורת. הם הפכו את החפץ לאלוהים.
והרב אמר לי משפט שבגללו הלכתי הביתה והוצאתי את הצמיד מהמגירה.
זה לא חילוק שלי. זה חילוק שהמלך חזקיהו עשה לפני אלפיים ושבע מאות שנה.
הוצאתי אותו מהמגירה אחרי שנה וחצי שם.
הצבע ירד בשלושה מקומות, ומתחת הייתה מתכת אפורה.
הוא בכלל לא היה נחושת. הוא היה משהו זול שצבעו בצבע נחושת.
וזה החלק שהכי מרגיז אותי בכל הסיפור. כי אם הייתי עונד את הזיוף הזה שבועיים, הייתי אומר לעצמי ״הנה, אמרתי לך שזה שטויות״, והייתי צודק, ובאותו זמן גם טועה לגמרי.
עבדתי שתים עשרה שנה עם אלומיניום, פרופילים וזכוכית. אני מכיר את ההבדל בין מתכת מלאה לבין ציפוי.
חיפשתי מי מוכן להגיד בדיוק מה יש בפנים, ולא מי מבטיח הכי הרבה.
נחושת אדומה טהורה 99.9 אחוז, מלאה עד הפנים. לא מצופה ולא סגסוגת.
שלוש שורות מגנטים מניאודימיום בצד הפנימי, על העור עצמו.
הם מתחייבים בכתב על הטוהר, ויש שישים יום עם החזר כספי מלא.
ודבר אחד שהם כותבים בעצמם והוא זה ששכנע אותי: נחושת אמיתית משאירה לפעמים סימן ירקרק על העור, ומצופה אף פעם לא. הסימן טבעי, יורד במים וסבון, והוא בדיוק ההוכחה שקיבלת את הדבר האמיתי.
הצמיד של אמא שלי, זכרונה לברכה, היה ירוק בפינות ארבעים שנה. היא נתנה לי את ההוכחה בלי לדעת.
הצמיד הזה לא עושה שום דבר דרמטי, וגם לא אמור.
התפקיד שלו הוא לשמור שהמצב יישאר כמו שהוא עכשיו.
ואם הידיים עוד עושות את מה שהן צריכות לעשות, עכשיו זה הגיל, לא בעוד עשר שנים.
קמע הוא חפץ שאתה מבקש ממנו משהו. אני לא מבקש מהצמיד כלום, לא מדבר אליו ולא מייחס לו כוח. אני עונד אותו כמו שאני עונד שעון. חזקיהו שבר את נחש הנחושת בדיוק כשהתחילו להקטיר לו קטורת, ולא לפני זה.
יכול להיות. אני לא מתכוון להתווכח על זה, כי אין לי מה להראות בוויכוח הזה. חז״ל בעצמם אמרו שהמתכת לא עשתה את העבודה. מה שיש לי זה שישים יום להחזיר, והדרך היחידה לדעת היא על היד ולא בפורום.
שלושה דברים: המשקל ביד, הפטינה הכהה שמתפתחת עם הזמן, והסימן הירקרק שנחושת אמיתית משאירה לפעמים על העור. מצופה לא עושה אף אחד מהשלושה.
זה תכשיט, לא חפץ שנושאים. אני עונד אותו בשבת. מי שיש לו שאלה, שישאל את הרב שלו, וזה בדיוק מה שאני עשיתי.
לא. הוא טבעי, יורד במים וסבון, וקורה בעיקר בהתחלה. מי שמפריע לו יכול להוריד את הצמיד לכמה שעות ביום.